|
יצחק גילת, גילה רוסו צימט, קלודי טל ועידית טבק
|
|
נוכח ההסכמה על חשיבות החינוך בגיל הרך ועל חשיבות תפקידה של הגננת בקידום הילדים, ולאור מיעוט מחקרים על תפיסות הורים בנוגע לגננות במציאות החברתית
העכשווית, בחן מחקר זה את תפיסות ההורים כלפי מגוון היבטים הקשורים לעבודתן של גננות העובדות בגני ילדים טרום חובה וחובה.
במחקר השתתפו 289 הורים לילדים הלומדים בגני ילדים טרום חובה וחובה, שהם – מדגם מייצג של הורים אלה באוכלוסייה היהודית. הנתונים נאספו באמצעות שאלון כמותי שהועבר באופן מקוון. הממצאים העיקריים שהתקבלו הם אלה: ( 1 ) קיים פער משמעותי בין מעמד הגננת בעיני ההורים לבין מעמדה בעיני החברה (כפי שתופסים זאת ההורים). בעוד שרוב ההורים ( 86% ) מדווחים כי מעמד הגננת בעיניהם הוא גבוה, רק מיעוטם ( 32% ) סבורים שגם החברה רואה את מעמד הגננת כגבוה. ( 2 ) הורים מביעים שביעות רצון גבוהה למדי מתפקוד הגננת כמעט בכל התחומים שבהם היא עוסקת. שביעות רצון בינונית נמצאה לגבי אספות הורים. ( 3 ) הורים תופסים את תפקיד הגננת בתחום הרגשי ובתחום החברתי כחשוב הרבה יותר מאשר בתחום הקוגניטיבי, השפתי והמוטורי. החשיבות היחסית של טיפוח התחום הרגשי והתחום החברתי שונה אצל אימהות לעומת אבות ואצל הורים דתיים לעומת חילוניים.
המחקר נערך כמיזם משותף למרכז לגיל הרך ולמרכז מהות לקשרי הורים בית ספר במכללת לוינסקי לחינוך.
מילות מפתח: תפיסות הורים, מעמד הגננת, קשרי הורים גננות |
| למאמר המלא |
|
פרופ' יצחק גילת הוא פסיכולוג, מרצה לפסיכולוגיה ולשיטות מחקר במכללת לוינסקי לחינוך ועומד בראש רשות המחקר של המכללה. הקים את השרות המקוון של העמותה לעזרה ראשונה נפשית )ער"ן( ועמד בראשה במשך עשר שנים. תחומי המחקר שלו הם
הערכת תוכניות בתחום החינוך, הכשרה להוראה, מצבי לחץ ומצוקה ועזרה ראשונה נפשית.
ד"ר גילה רוסו צימט היא מרצה בכירה בתוכנית לתואר שני בגיל הרך ועומדת בראש מרכז – המחקר לגיל הרך במכללת לוינסקי לחינוך. מחקריה ופרסומיה מתמקדים בהבנת תפיסות של ילדים, בחשיבת גננות ומורים, ובחקר המטפורה המילולית והחזותית ככלי בהבנת החשיבה. פרסמה מאמרים רבים, כתבה וערכה כמה ספרים. בעבר ניהלה את המסלול לגיל הרך במכללת לוינסקי לחינוך, וכיהנה כראש צוות מרכזי המסלולים לגיל הרך במכון מופ"ת.
ד"ר קלודי טל היא פסיכולוגית התפתחותית וראש התוכנית לתואר שני בחינוך לגיל הרך במכללת לוינסקי לחינוך. בעבר ראש התוכנית לגיל הרך וראש החוג לגיל הרך במכללה.
חוקרת ומרצה בתחומים הבאים: ערכים, למידה מתווכת בהקשר אורייני וכשירות חברתית.
בכתיבתה היא מתמקדת בסוגיות טיפוליות וחינוכיות מלידה עד גיל שמונה: בחירה, הרגלים, הצבת גבולות, התמודדות עם בעיות התנהגות, הכלה ומגדר במסגרות חינוך לגיל הרך.
ד"ר עידית טבק היא חוקרת ומרצה בכירה במכללת לוינסקי לחינוך. עומדת בראש מרכז מהות לידע, מחקר ופיתוח העוסק בתקשורת הורים ומערכת החינוך וממוקם ברשות המחקר של מכללת לוינסקי לחינוך. בעבר רקטור המכללה וראש בית הספר לחינוך. הקימה את החוג לחינוך ועמדה בראשו. תחומי ההוראה והמחקר שלה הם תכנון לימודים, הכשרת מורים, התפתחות מקצועית של מורים, מחקר עצמי ומחקר פעולה.
(עריכה לשונית – שירה דניאל) |
|
דפנה כהן (Dafna Kohn)
|
|
תגובותיו התנועתיות של הילד בעת האזנה למוזיקה הן אמצעי יעיל לחקירת ההיבט
ההתפתחותי של תהליכי הארגון והתפיסה המוזיקליים. המדיום הלא מילולי מאפשר לעקוף – את הבעיות הקשורות במגבלות השפה שמתעוררות במחקרים המבוססים על דיווחים מילוליים בלבד.
מטרת המחקר הנוכחי הייתה להעמיק את הבנת הקשר בין תיאורים תנועתיים לבין תיאורים מילוליים של ילדים בזמן האזנה לגירויים מוזיקליים מוקלטים. זאת על ידי ניתוח איכותני של קטעי וידיאו של מחקר קודם, שבוצע בו ניתוח כמותי של תנועות הילדים (Kohn & Eitan, 2016 ), ועל ידי מטלה מילולית שניתנה למספר נבחר של נבדקים. המחקר הנוכחי שופך אור נוסף על סוגיית הקשר בין מוזיקה לתנועה גופנית, ועל תהליך ההמשגה המוזיקלית אצל ילדי הגן. מממצאי המחקר עולה כי גם כשעוקפים את בעיית ההמללה ומבקשים מהילדים לבטא את המוזיקה בתנועות גופם, בני 5 מבטאים שינויים בכיוון קו המתאר המלודי על ידי מגוון רחב של תנועות, עם העדפה לציר האנכי, ומבטאים שינויים בעוצמה בצורה מימטית
למוזיקה, בשונה מהתנועות הסימבוליות המאפיינות ילדים בוגרים יותר. לרוב, אין התאמה בין תיאוריהם המילוליים של הילדים לבין תנועתם בפועל. השלכות ממצאי המחקר על הוראת המוזיקה בגן הילדים נדונו אף הם במאמר זה.
מאמר זה מבוסס ברובו על הדיסרטציה של המחברת "מוזיקה ותנועה: פרמטרים מוזיקליים, תגובות תנועתיות ודימויי תנועה אצל ילדים בעת האזנה", בהנחיית פרופ' זהר איתן, אוניברסיטת תל אביב, 2011
מילות מפתח: מוזיקה ותנועה, קוגניציה מוזיקלית, קו מתאר מלודי, שינויי עוצמה. |
| למאמר המלא |
|
ד"ר דפנה כהן היא מרצה ומדריכה פדגוגית בפקולטה לחינוך מוזיקלי במכללת לוינסקי לחינוך.
(עריכה לשונית – שירה דניאל) |
| גילה רוסו-צימט ורחל שגיא |
|
אמפתיה היא היכולת להרגיש ולהבין את עולמו האישי של האחר כאילו הוא העולם האישי של הפרט בלי לאבד את העצמי שלו (Hoffman, 2000), ויש לה חשיבות רבה כמנבאת התנהגות חברתית חיובית ((Brownell, Svetlova, Anserson, Nichols & Drummond, 2013. קיימות תוכניות התערבות רבות לעידוד אמפתיה בקרב ילדים בגיל הרך בארץ ובעולם. חלקן לוו במחקר שבו נמצא כי לילדים יכולות אמפתיות גבוהות יותר לאחר ההתערבות. מטרת מחקר זה לבחון את ההשפעה של תוכנית התערבות חדשנית "ואהבת, התבוננות בתינוק" על קידום יכולות אמפתיות בקרב ילדים בכיתות א' ו-ב'. נבחרה מתודולוגיה כמותית במערך של 'אחרי' עם קבוצת ניסוי וקבוצת ביקורת. במחקר השתתפו 88 תלמידים מכיתות א' ו-ב'. הועבר שאלון רמ"ה (רגש, מחשבה, התמודדות) (ACC – Affect, Cognition, Coping) שחובר לצורך המחקר והתבסס על שאלונים קודמים. ממצאי המחקר מחזקים את יעילות ההתערבות בכך שהרמה הקוגניטיבית של התלמידים מקבוצת הניסוי, המתבטאת בהסברים לרגש של הדמות ושל העצמי כמו גם נקיטת התנהגות מקדמת אמפתיה, היו גבוהות מאלה של התלמידים בקבוצת הביקורת. נוסף לכך, העושר המילולי של התלמידים בקבוצת הניסוי, המתבטא בתשובות מילוליות לכל השאלות בניגוד לתשובות 'לא יודע', היה גבוה מזה של קבוצת הביקורת. הממצאים הקשורים להתפתחות עם הגיל, אשר הראו שרמת ההסברים של תלמידי כיתות ב' הייתה גבוהה יותר מזו של תלמידי כיתות א', עולים בקנה אחד עם המדווח בספרות ומחזקים את התוקף של השאלון. הממצאים מחזקים את הצורך ביישום תוכניות התערבות אשר יכולות לפתח את האמפתיה בקרב ילדים ולחזק אותה. מילות מפתח: אמפתיה, הגיל הרך, תוכניות התערבות. |
| למאמר המלא |
|
ד"ר גילה רוסו-צימט, מרצה בכירה בתוכנית לתואר שני בגיל הרך ועומדת בראש מרכז המחקר לגיל הרך במכללת לוינסקי לחינוך. מחקריה ופרסומיה מתמקדים בהבנת תפיסות של ילדים, בחשיבת גננות ומורים, ובחקר המטפורה המילולית והחזותית ככלי בהבנת החשיבה. פרסמה מאמרים רבים, כתבה וערכה כמה ספרים. בעברה ניהלה את המסלול לגיל הרך במכללת לוינסקי לחינוך, וכיהנה כראש צוות מרכזי המסלולים לגיל הרך במכון מופ"ת. ד"ר רחל שגיא, חוקרת בכירה ברשות המחקר, ההערכה והפיתוח במכללת לוינסקי לחינוך ומנחה בהתמחות מחקר והערכה בבית הספר להתמחות מקצועית במכון מופ"ת. מחקריה עוסקים בהתנהגות של חיפוש עזרה של בני נוער, ברווחה נפשית של מתבגרים ומורים, בחיים משותפים של יהודים וערבים ובהתפתחות מקצועית של מורי מורים ומתכשרים להוראה. לאחרונה פורסם ספר הפרוזה הראשון שלה, "להיות אמי" בהוצאת "עולם חדש". (עריכה לשונית – שירה דניאל) |
|
ניצה דורי |
|
יהודה אטלס, ואחריו אורי אורבך, יצרו שירי חידה ומשחק, שירים שלהם נימה פיוטית, ושירים הומוריסטיים הנושאים אופי של מחאה כלפי עולם המבוגרים. השירים מצטיינים במקצב, בחריזה, במוזיקליות בטקסט, ובניסוח חכם, עוקצני ומשכנע של סיטואציה מוכרת מחיי הילדים והווייתם, תוך עיצוב מדויק של מבעים רגשיים .בשיריו של אורבך קיימת אותה הבנה של נפש הילד שבאה לידי ביטוי גם בשיריו של אטלס: האופן שבו ילדים חווים דברים, מגיבים לסביבה ותופסים את עצמם בתוכה, והמבע שחושף סודות, מאוויים ותסכולים, שכולם מעוצבים במעט מלל. החידוש שמוסיף אורבך על אטלס הוא, שאף על פי שהומור קיים גם במקורות התרבות היהודיים, במדרש ובבתי הכנסת, זו הפעם הראשונה שנעשה שימוש בהומור דתי כדי לבקר בציניות את חינוך ההורים, שהרי הדת בכלל וכיבוד הורים בפרט, הם מעין טאבו, נושא רציני, שלא יאה לצחוק ממנו (מזרחי, תשס"ו). מבחינה זו, אורי אורבך פרץ דרך ופתח ערוץ לביטוי הומוריסטי ייחודי בתוך המסגרת השמרנית של חיי הדת. המאמר סורק את ספרות הילדים החרדית ואת ספרות הילדים הדתית-לאומית, יעמוד על מאפייני כל אחת מהספרויות ולאחר מכן יובאו דוגמאות להשפעה של אטלס על אורבך, תוך הדגשת השינוי המתבקש שערך אורבך בסגנון השירי של אטלס כדי להתאים את השירים למגזר הדתי.
מילות מפתח:יהודה אטלס, אורי אורבך, ספרות ילדים דתית, שירי ילדים, הומור. |
| למאמר המלא |
|
ד"ר ניצה דורי, ראש החוג לגיל הרך במכללה האקדמית הדתית לחינוך "שאנן" בחיפה, מחברת ספרי הילדים "שילת רופאה טובה", "הילד חיים אצל רופא השיניים", "סבתא ספרי לי סיפור", "סיפורי חגים לגיל הרך", ועורכת כתב העת "בין השורות" לחקר וליצירה של ספרות ילדים ונוער. (עריכה לשונית – שירה דניאל) |
